קטגוריה: באמת
סוף העונה
בלית ברירה, עקב מחסור חמור בקולה זירו במקרר שלי, גמעתי בקבוק של קולה סאקורה שהגיע כל הדרך מיפן: נוזל ורוד עם הרבה בועות וטעם מתוק עד כדי בחילה. חמוד, אבל קטלני.
אני חוששת שהורעלתי. היו שלום.
ישלח בי חרון אפו
לעבוד על פרויקט ואז לגלות שעמית לעבודה ערך את העבודה שלי בצורה גורפת – מקומם.
לקבל ביקורת חיצונית לא טובה על הפרויקט – מרתיח.
לקבל מייל ממנהל הפרויקט, שבו הוא מבקש ממני לתקן את כל הטעויות בהתאם להערות – מעצבן.
לשלוח למנהל הפרויקט מייל ולהגיד לו שהיה צריך להעביר את הביקורת לעמיתי לעבודה, כי חצי מהטעויות היו שלו – מרגיע.
לקבל תשובה למייל שלי, שבה המנהל מכתב את העמית, שיכול לראות בדיוק מה שכתבתי עליו – Priceless.
מאותגרת
(הוא מתעכב מאוד בעבודה בגלל תקלה אימתנית)
אני: תסביר לי מחר מה היתה התקלה, אם אני אוכל להבין אותה.
הוא: אני בטוח שתוכלי להבין מים מהמזגן שנוזלים על ארון שרתים.
הצחצחת וגם הרעשת?
הקטע הזה שאת שומעת זמזום מוזר מכיוון חדר האמבטיה, ואז מגלה שמברשת השיניים החשמלית התחילה לעבוד מעצמה.
ניסיתי לכבות אותה, אבל היא המשיכה לזמזם, ואז הפסיקה בפתאומיות. והתחילה שוב.
Mind the Gap
אני (לבחורה בשנות העשרים המוקדמות לחייה): המכנסיים שלך מגניבים.
היא: מה?
אני: הם יפים.
במותני המתבונן
אני (לבחורה כחושה במיוחד): רזית.
היא: תודה!
אני: לא אמרתי את זה כמחמאה.
חשבון למאותגרים
מדי כמה שבועות יוצא לי לפגוש במגרש החנייה את השכנה שלי מלמעלה, סכין נחמדה אך קהה במקצת.
"מה הסיכוי שניפגש ככה?", היא נזעקה בפעם האחרונה שהתראינו. רציתי להגיד לה: "100%. בכל פעם שאנחנו נפגשות, הסיכוי שניפגש הוא 100%".
אז רק חייכתי והנהנתי בראש.
הכול בסדר. סתם נתקלתי בדלת של הארון.
היה לי קטע מאוד לא נעים במשרד.
אחת מעמיתותיי, שאני מאוד מיודדת איתה, הגיעה לעבודה עם חבּוּרה חשודה על היד, והסבירה שנתקלה במשהו. כשהיינו לבד, שאלתי אותה אם בעלה הרביץ לה. היא הביטה בי עם דמעות בעיניים ואמרה שזה מאוד מעליב. היא היתה המומה, ואני רציתי לקבור את עצמי באדמה.
כן, פגשתי את הבעל, והוא נראה מאוד נחמד. כן, זה לא אמור לקרות במשפחות טובות. אבל מה לעשות שאני מכירה אישית כמה וכמה נשים מוכות? לא מסיפורים, לא מריכולים, אלא אישית. יש את הבת של חברים טובים של ההורים שלי, שהתחתנה עם רופא יפה תואר, ואחר כך הסתבר שהוא היכה אותה נמרצות, כולל בזמן שהיתה בהריון. יש את השכנה שלי, שעשיתי בייביסיטר לילדים שלה כשהייתי נערה, שהיתה נשואה לגבר שקט וביישן, שאחר כך הסתבר שהרביץ לה מול הילדים שלהם, כולל בעיטות בראש. יש את האישה החייכנית שעבדה איתי, שמאחורי הצחוק הסתתר סיפור עצוב מאוד של אלימות פיזית ומילולית.
אולי הגזמתי. אולי לא הייתי צריכה להגיד כלום. אבל רק בשביל הסיכוי הקלוש שזה נכון, אני מרגישה שהייתי חייבת לשאול.
צמאה
היום שבו אזכה לקבל מחמאה מאחת הבחורות שעובדות איתי יהיה יום ניצחון אישי עבורי.
עד עכשיו, הכי קרוב שהגעתי אליו היה "הי, שתינו לובשות היום פסים!".